Thursday, September 15, 2016

נידה בין נשים

 


נראה ראוי להוסיף פה הקדמה קטנה. לאחרונה, עמית אחד שאל אותי למה התעסקתי בעינינים שקשורים ללסביות בלי לברר תחילה אם הומוסקסואליות בכלל מותרת או אסורה. ונדהמתי, שהרי התעסקות בשאלה זו אינה מעשית כלל, ועוד עצם ההתעסקות בשאלה היא משפילה לגמרי. אינו מוצדק שחברי הקהילה הלהט"בית יצטרכו לשמוע הרהורי רבנים בנוגע לפרט קיומי מחייהם שבכלל לא שאלו עליו כל פעם שישאלו שאלה כלשהי אחרת. מגמתם של רבנים צריכה להיות לעזור לשואלים, ולמצוא דרכים לשלב אותם בחיים הלכתיים, עד כמה שאפשר.

ויש סיבה נוספת להתעניין ב"שאלות קטנות" ברצינות: לעתים קרובות הן עוזרות לנו להבהיר מהי נקודת המבחן האמיתית בהלכה; בלעדי שאלה זו, לא היינו צריכים לברר. למשל, האם יש לגר דין זונה? מתי בדיוק יש לבת כהן דין כהונה, ומתי דין זרות, ולמה? האם ההבדל בדין בין נשים וגברים מבוסס על פרטי הגוף או על פרטי תפקיד בחברה? וכן הלאה.

 יש הבדל בין טומאת נידה ואיסור נידה. אשה שיצאה ממרורה טיפת דם נטמאת טומאת נידה ללא קשר אם היא גרה בין אנשים או לבד לגמרי. מצד שני, איסור נידה נמצא רק כשהיא באה בקשר עם אנשים זכרים עם אפשרות לביאה. האיסור אינו נוצר בגוף האשה אלא שבינה לבין האיש.

ביאה טוענת אבר מין זכרי כדמצינו ביבמות דף נד ע"א אמר עולא מנין להעראה מן התורה שנאמר (ויקרא כ) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה אשכחן נדה שאר עריות מנין וכ"ת נילף מנדה מה לנדה שכן מטמאה את בועלה אלא אתיא מאשת אח דכתיב (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא וכי אשת אחיו [לעולם] נדה היא אלא כנדה מה נדה בהעראה אף אשת אח בהעראה עכ"ל.

ביאה גם טוענת קישוי, כדמצינו בשבועות דף יח ע"א אמר מר פירש מיד חייב היכי עביד אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור עכ"ל. וכן נפסק ברמב"ם הל' איסורי ביאה הלכה י"א כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים, או מי שנולד כך, סריס חמה - אף על פי שהכניס את האבר בידו--אינו חייב לא כרת, ולא מלקות, ואין צריך לומר מיתה, שאין זו ביאה עכ"ל וכ"פ הטור, והב"י כתב באה"ע סימן כ' סע"א ד"ה ומי שבעל בלא קושי וז"ל ואע"ג דאביי דחי ליה ידוע דהלכה כרבא עכ"ל.

ואע"פ שחיבוק ונישוק אסורים, מדאורייתא לפי הרמב"ם ומדרבנן לפי שאר הפוסקים, אינם אסורים אלא במקום סיפוק תאוות ביאה. לכן שתי נשים אינן חייבות לפרוש זמ"ז כלל, שהרי מה שהן עושות אינו ביאה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פ' כ"א הלכה ח' וט' וז"ל:

נשים המסוללות זו בזו--אסור, וממעשה מצריים הוא שהוזהרנו עליו:  שנאמר "כמעשה ארץ מצריים... לא תעשו" (ויקרא יח,ג); ואמרו חכמים, מה היו עושים--איש נושא איש, ואישה נושאה אישה, ואישה נישאת לשני אנשים. (הלכה ט') אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו--שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה--שאין כאן זנות

עכ"ל. רואים שמעשה מיני בין שתי נשים אינו נחשב ביאה, ולכן גם חיבוק ונישוק שלהן, אפילו אם אחת מהן נידה, אינו נאסר שאין זה נחשב חו"נ משום תאוות ביאה.

הוכחנו לעיל שבלשון חז"ל והפוסקים, המונח ביאה מתאר רק מגע מיני הכולל אבר מין זכרי. הוכחה זו אינה מכחישה קיונו וחשיבותו של יחוסי מין בין שתי בנות זוג נקובות. להיפך, הגם שאסרו יחסי מין כאלה, רואים שהכירו בקיומם ובחשיבותם, ולכן הזהרו חז"ל והפוסקים את האיש להקפיד על אשתו בדבר הזה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס אל נשותיהם ושנשותיהם לא תצאנה אליהן. אלמא יחסי מין בין נשים קיים, אלא שאין זה ביאה, ולכן לא שייך בזה איסור נידה.

היוצה מזה, שבנות זוג נקבות אינן צריכות לפרוש זמ"ז בזמן הנידה, ואין אפילו טעם להחמיר, ומובן מאילו שאין להן לברך על טבילה לאחר נידה.

No comments:

Post a Comment